איסורים מהתורה - דאוריתא

ויקרא פרק כה

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

השבת ושנת השמיטה
 

במצות השמיטה נאמר: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", כמו שנאמר על יום השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אלהיך ֹלא תעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ללמד כי יש בה להזכיר ולהשריש את האמונה בקב"ה ובבריאת העולם, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַתו ַיִּנָּפַשׁ".]שמותכ',ט'

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ובַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:

ביום השבת אנו מצווים שלא לעשות מלאכה ביום השבת, אע"פ שלכאורה, לפי ההגיון עלול להיגרם לנו הפסד אם נעבוד יום אחד פחות בשבוע. אולם צריכים אנו להאמין, כי השבת, הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, וממנה השפע לכל השבוע. הוא הדין גם בשנת השמיטה, שצריכים אנו להאמין, למרות הקושי הגדול, וחוסר ההגיון להוביר את הקרקע במשך שנה שלמה, דווקא קיום המצוה, היא שתביא את הברכה הגדולה.

כאשר יהודי מתגבר על כל החשבונות, שם ביטחונו אל ה' יתברך ומקיים את מצות השמיטה כהלכתה, הרי שהוא מרבה בכבוד שמים, לכן נאמר: "שבת לה'".

למרות הדמיון הרב בין השנה השביעית, שנת השמיטה, ליום השביעי, יום השבת, יש חילוק גדול ביניהם. קדושת השבת היא קדושה בעצם היום השביעי, ואינה תלויה בששת ימי המעשה שקדמו לה, לכן נאמר בתורה קודם: "זכור את יום השבת לקדשו", ורק אח"כ: "ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך". אבל שנת השמיטה תלויה בשש השנים שקדמו לה (שקודם נכנסו לארץ ורק אחרי שמנו שש שנים אז חלה קדושת השמיטה), ולכן נאמר קודם: "שש שנים תזרע שדך", ורק אח"כ: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

 
מלבד האמונה והביטחון בקב"ה, שלא לעבוד את הקרקע שנה שלמה, יש בשביתת הארץ גם כדי להזכיר ולהמחיש לאדם שהקב"ה הוא בעל הקרקע וממנו התבואה, הפרנסה והברכה. דבר זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד במצות היובל, ובה מלבד שביתת הקרקעות, גם צריכים כל הקונים להחזיר את קרקעותיהם לבעלים, וזה מרמז לאדם, שכמו שהקרקע

 

מה נאכל בשנה השביעית ?

ויקרא פרק כה
(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:

לכן גם נאמר בתחילת הפרשה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", כדי שידעו כולם כי לה' הארץ ומלואה, ושלא יחשבו שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. תנאי בסיסי כדי לקיים את מצות השמיטה, הוא לדעת שהארץ שייכת לקב"ה ובידו לצוות לשבות בשנה השביעית ובידו גם לשלוח ברכה עצומה למי שמאמין ועושה דברו.

ה'כלי יקר' כתב שהברכה שתהיה בשנה השישית לא תהיה בכמות, אלא באיכות, כלומר כמות היבול שתוציא השדה בשנה השישית תהיה בדיוק באותה מידה שבכל שנה ושנה, אלא שתהיה ברכה מיוחדת - "אוכל ומתברך במעיו", ותבואה בכמות של שנה תספיק להם בדרך נס למשך שלוש שנים.
עפ"י דבריו הניסיון אכן גדול מאוד כי לא רואים בעיניים שום שינוי בין השנה השישית לשאר השנים, אין זה פוגע בבחירה, ואין יוצא חוטא נשכר. לכן גם יהיו אנשים שיפקפקו בסגולה של הברכה ויאמרו: "מה נאכל?".
השביעית מהווה הוכחה לכך שהקב"ה משגיח בעולמו, כי מי ששומר שמיטה בסופו של דבר מרוויח באופנים שונים נגד הטבע, ומי שאינו מקיים את מצות השמיטה, בסופו של דבר מפסיד. כך גם עם ישראל, שלפי חוקי הטבע לא יכול היה להתקיים, מול כל העמים שקמו עליו לכלותו, ומכל מקום חי וקיים הוא לנצח, ויושב הוא על אדמתו, וככל אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אין זאת אלא הוכחה לקיום ההשגחה האלוקית שמכוחה נותר עם ישראל על ארצו, כי אע"פ שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, הקב"ה מצילנו מידם.
כאשר ישראל מבטלים ח"ו את השמיטה, הרי שאינם בטוחים בהשגחת ה' יתברך, ואינם מאמינים שיצווה להם את ברכתו כפי שהבטיח בתורתנו הקדושה, אלא חושבים שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע. ומכיוון שהם חפצים בהנהגה טבעית, הרי שבדרך הטבע אינם ראויים לשבת על אדמתם (כי הם ככבשה אחת בין שבעים זאבים), על כן עונשם הוא גלות

 

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:

אוצר בית דין

היתר מכירה

גידול גוי/ נוכרי

יבוא חול

גידול במצע מנותק