קדושת ארץ ישראל

קדושה ראשונה
בימי יהושוע בן נון , השופטים והמלכים עד חורבן בית ראשון
כאשר יהושוע ועולי מצריים כבשו את ארץ ישראל וחילקו אותה לשבטים
קידשו את ארץ ישראל  בקדושה ראשונה ולאחר שהתחילו לעבד את אדמת ארץ ישראל החלו בספירת ושמירת שביעית עד גלותם בחורבן בית ראשון
בעקבות גלות זו נשארו יהודים חקלאים בארץ לצורך עבודה והעשרת קופתו של נבוכדנאצר מלך בבל בהנהגתו של גדלייה בן אחיקם
ולאחר רצח גדלייה בן אחיקם שהנהיג את החקלאים בארץ ישראל וגבה מהם את המיסים למלך בבל - נבוכדנאצר, עזבו אחרוני היהודים החקלאים את הארץ  למצריים ולמקומות אחרים ובכך מסתיימה תקופת קדושה ראשונה בארץ ישראל.

בוטלה קדושת השביעית בארץ ישראל

כיבושי יהושוע

 

 

 

קדושה שנייה
נתקדשה הארץ מחדש על ידי עולי בבל כ- 70 שנה לאחר שהוגלו מארץ ישראל ולאחר חורבן בית ראשון, קיבלו את החזקה על הקרקע על ידי כורש מלך פרס בימי עזרא
היהודים שקיבלו את הארץ מכורש מלך פרס קידשו את הארץ

 בקדושה שנייה ומאז ועד היום נשארה בתוקף והם הקובעים לגבי גבולות קדושת הארץ

גלות בבל- עזיבת הארץ

ח בֶּן-שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת-אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם. ט וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אָבִיו. מצור על ירושלים י בָּעֵת הַהִיא עלה (עָלוּ) עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. יא וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַל-הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. גלות יהויכין אל בבל יב וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. יג וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל יְהוָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. יד וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה (עֲשֶׂרֶת) אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. טו וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. טז וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה. צדקיהו מלך ירושלים יז וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶת-מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת-שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ. יח בֶּן-עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חמיטל (חֲמוּטַל) בַּת-יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה. יט וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוֹיָקִים. כ כִּי עַל-אַף יְהוָה הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה עַד-הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל.

בימי המלכים יֹאשִׁיָהוּ ויְהוֹאָחָז המַמְלָכָה הבַּבְלִית הולכת ומתחזקת, ובימי המלכים יְהוֹיָקִים ויְהוֹיָכִין היא כבר האִימְפֶּרְיָה השולטת. האימפריה הבבלית כובשת את כל אזור ארץ ישראל והמלך יְהוֹיָקִים הופך להיות משועבד (כנוע, תחת שלטון) למלך בבל. לאחר כשלוש שנים של כיבוש, מורד יְהוֹיָקִים בבבל, ומֶלֶךְ בָּבֶל מעניש את מַמְלֶכֶת יְהוּדָה על המֶרֶד בכך שהוא שם מָצוֹר על העיר ירושלים. (מָצוֹר סוגר את העיר מכל הכיוונים: אי אפשר להיכנס אליה או לצאת ממנה). בתחילת המרד מת יְהוֹיָקִים, ובנו יְהוֹיָכִין ממשיך את המרד שהתחיל אביו.
לאחר 3 חודשים של מצור המלך יְהוֹיָכִין נכנע לפני נְבוּכַדְנֶאצַר, מֶלֶךְ בָּבֶל.

 

איסורים מהתורה - דאוריתא

ויקרא פרק כה

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

השבת ושנת השמיטה
 

במצות השמיטה נאמר: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", כמו שנאמר על יום השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אלהיך ֹלא תעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ללמד כי יש בה להזכיר ולהשריש את האמונה בקב"ה ובבריאת העולם, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַתו ַיִּנָּפַשׁ".]שמותכ',ט'

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ ובַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:

ביום השבת אנו מצווים שלא לעשות מלאכה ביום השבת, אע"פ שלכאורה, לפי ההגיון עלול להיגרם לנו הפסד אם נעבוד יום אחד פחות בשבוע. אולם צריכים אנו להאמין, כי השבת, הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה, וממנה השפע לכל השבוע. הוא הדין גם בשנת השמיטה, שצריכים אנו להאמין, למרות הקושי הגדול, וחוסר ההגיון להוביר את הקרקע במשך שנה שלמה, דווקא קיום המצוה, היא שתביא את הברכה הגדולה.

כאשר יהודי מתגבר על כל החשבונות, שם ביטחונו אל ה' יתברך ומקיים את מצות השמיטה כהלכתה, הרי שהוא מרבה בכבוד שמים, לכן נאמר: "שבת לה'".

למרות הדמיון הרב בין השנה השביעית, שנת השמיטה, ליום השביעי, יום השבת, יש חילוק גדול ביניהם. קדושת השבת היא קדושה בעצם היום השביעי, ואינה תלויה בששת ימי המעשה שקדמו לה, לכן נאמר בתורה קודם: "זכור את יום השבת לקדשו", ורק אח"כ: "ששת ימים תעבוד, ועשית כל מלאכתך". אבל שנת השמיטה תלויה בשש השנים שקדמו לה (שקודם נכנסו לארץ ורק אחרי שמנו שש שנים אז חלה קדושת השמיטה), ולכן נאמר קודם: "שש שנים תזרע שדך", ורק אח"כ: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

 
מלבד האמונה והביטחון בקב"ה, שלא לעבוד את הקרקע שנה שלמה, יש בשביתת הארץ גם כדי להזכיר ולהמחיש לאדם שהקב"ה הוא בעל הקרקע וממנו התבואה, הפרנסה והברכה. דבר זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד במצות היובל, ובה מלבד שביתת הקרקעות, גם צריכים כל הקונים להחזיר את קרקעותיהם לבעלים, וזה מרמז לאדם, שכמו שהקרקע

 

מה נאכל בשנה השביעית ?

ויקרא פרק כה
(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:

לכן גם נאמר בתחילת הפרשה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", כדי שידעו כולם כי לה' הארץ ומלואה, ושלא יחשבו שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. תנאי בסיסי כדי לקיים את מצות השמיטה, הוא לדעת שהארץ שייכת לקב"ה ובידו לצוות לשבות בשנה השביעית ובידו גם לשלוח ברכה עצומה למי שמאמין ועושה דברו.

ה'כלי יקר' כתב שהברכה שתהיה בשנה השישית לא תהיה בכמות, אלא באיכות, כלומר כמות היבול שתוציא השדה בשנה השישית תהיה בדיוק באותה מידה שבכל שנה ושנה, אלא שתהיה ברכה מיוחדת - "אוכל ומתברך במעיו", ותבואה בכמות של שנה תספיק להם בדרך נס למשך שלוש שנים.
עפ"י דבריו הניסיון אכן גדול מאוד כי לא רואים בעיניים שום שינוי בין השנה השישית לשאר השנים, אין זה פוגע בבחירה, ואין יוצא חוטא נשכר. לכן גם יהיו אנשים שיפקפקו בסגולה של הברכה ויאמרו: "מה נאכל?".
השביעית מהווה הוכחה לכך שהקב"ה משגיח בעולמו, כי מי ששומר שמיטה בסופו של דבר מרוויח באופנים שונים נגד הטבע, ומי שאינו מקיים את מצות השמיטה, בסופו של דבר מפסיד. כך גם עם ישראל, שלפי חוקי הטבע לא יכול היה להתקיים, מול כל העמים שקמו עליו לכלותו, ומכל מקום חי וקיים הוא לנצח, ויושב הוא על אדמתו, וככל אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אין זאת אלא הוכחה לקיום ההשגחה האלוקית שמכוחה נותר עם ישראל על ארצו, כי אע"פ שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, הקב"ה מצילנו מידם.
כאשר ישראל מבטלים ח"ו את השמיטה, הרי שאינם בטוחים בהשגחת ה' יתברך, ואינם מאמינים שיצווה להם את ברכתו כפי שהבטיח בתורתנו הקדושה, אלא חושבים שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע. ומכיוון שהם חפצים בהנהגה טבעית, הרי שבדרך הטבע אינם ראויים לשבת על אדמתם (כי הם ככבשה אחת בין שבעים זאבים), על כן עונשם הוא גלות

 

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:

אוצר בית דין

היתר מכירה

גידול גוי/ נוכרי

יבוא חול

גידול במצע מנותק